רוברטו וינו - באיטלקית: Roberto Vino, נולד על פי המיתוס במילאנו, בירת מחוז לומברדיה שבצפון איטליה - הוא מעצב אופנה, אמן ויזואלי ודמות אנונימית לחלוטין. לאף אחד ממעריצי בית האופנה שנקרא על שמו, אין זה ברור האם מאחורי אותו השם עומד אדם אלמוני אחד, או שמא קולקטיב אמני אוונגרד הקנאים לפרטיותם, ולכן משתמשים בפרסונה בדיונית שתגן עליהם מפני אור הזרקורים.
מטעמי נוחות הקוראים, אף על פי שאין לדעת האם מדובר באינדיבידואל או בקבוצה, נכבד את האופן הפנייה שנבחר עבור וינו מבעוד מועד, ונדבר עליו בלשון "הוא".
תמונה של רוברטו וינו לא נראתה מעולם, לא על ידי שותפיו העסקיים באסיה, באירופה, במזרח התיכון, ובפרט נציין גם את המדינה שבה נכתבות שורות אלו ממש - ישראל. מקורביו בארץ ובעולם מספרים כי את התקשורת עמו אפשר לבצע באופן בין אישי ובלתי אמצעי בלבד, פנים אל פנים, ללא תיווך אנלוגי או דיגיטלי מטעמי אבטחת המידע האישי שלו והגנה מוחלטת על פרטיותו.
אז רגע, רגע, רגע... איך זה שאת אותו האיש שלא חושף את זהותו במדיה, מכירים ולובשים ברחבי כל העולם? מה שמעלה שאלה נוספת, האם זה בכלל משנה אם מדובר באמן אחד או ברבים? הרי שאם אנחנו חושבים, משמע שהוא קיים. והחלום שלו, ליצור אימפריית אופנה שתקבע מגמות עולמיות בלי להיבלע על ידי מפלצת התהילה, התגשם.
לפני שנצלול עמוק לפרטים ולהשפעות האופנתיות שעיצבו את רוחו של האיש או האגדה נציין כי גם אנו או מי מטעמנו לא זכינו לנהל שיחה עם רוברטו וינו מעולם.
מהי התמונה הראשונה שעולה לכם בראש כשאנו אומרים "רוברטו וינו מילאנו"? אנחנו יודעים שאתם עלולים לענות "חולצות" או "חליפות", "סווטשירטים" ואפילו "מכנסיים", אבל אלו לא התשובות הנכונות. וגם לא "נעליים" או "אקססוריז". יש לכם את זה? עדיין לא?
מובן שהתשובה היא לוגו ה-ROBERTO DOLL, אותה הבובה האייקונית שנעשתה סיפור הצלחה חוצה יבשות הודות לאסתטיקה מינימליסטית, סטייל אוניברסלי ואפיון מדויק שנובע דווקא מעצם החסרת והסתרת מאפייני הפנים שלה.
"הבובה של רוברטו וינו היא אחת שבה כל אחד יכול לראות את עצמו, וזו הייתה המטרה של בית האופנה," מספר איש קשר יודע דבר, "כשנוצרה הבובה בדמותו של רוברטו וינו, המטרה הייתה לאפשר לכל מי שלובש פריט שמתהדר באייקון שלה, לראות את עצמו בתוך היצירה. זה נשמע אבסורדי, נכון? הרי שהמותג נושא את שם המעצב, ושהסימבול מעוצב לכאורה בדמותו, ועם זאת, הדגש הוא תמיד על המפגש בין לובש היצירה ליצירה עצמה."
מה שאנחנו מבינים זה שרוברטו, אם זהו כלל שמו האמיתי, לא רוצה שיסגדו לו או יעריצו אותו בעיוורון מוחלט. מבחינתו, כל פריט שחתום בשמו או בדמותו, מזכיר לאדם שעטוף בחלומות האופנה שלו, שכפי שרוברטו המציא את עצמו מחדש, כך יכולה כל נפש חיה להיברא מחדש, לעלות מן האפר כעוף החול ולהבין שהכול אפשרי, גם אם ברבע, או באמצע החיים...
אף פעם לא מאוחר להיות מה שאתה רוצה להיות. אף פעם לא מאוחר לומר את מה שאתה רוצה לומר. ואת זה, אנחנו לומדים מרוברטו וינו בכל יום מחדש.