אתם וודאי חושבים שאתם מכירים אותי. כל כך בטוחים באותה התדמית השקרית שיצרתם עבורי ועבור בני המין שאליו אני משתייך במשך שנים ארוכות. ארוכות מדי, בעיקר כשהן איתכם, יש לציין. בני אדם, אתם מתישים אותי.
אתם מתבוננים בי, ואומרים לעצמכם "איזה חמוד! וואו!!!"
ואיך לא תגידו? עם כל כך הרבה שקרים שאין להם כל בסיס במציאות, וכל כך הרבה ניצול כלפי וכלפיי אחי ואחיותיי שהולכים אחריכם שולל, ומשתפים פעולה עם הרעיונות ההזויים שלכם.
אתם מחבקים "חיבוק דוב" את האנשים שאתם אוהבים, מעניקים דובוני ולנטיין עם לב לאלו שאתם מקדשים, מפיצים דובוני גומי באין מפריע לכל הסוכרתיים, מנחמים בדובוני החלמה את החולים והמסכנים, והכי סדיסטי ששמעתי, זה שאתם מטגנים דובונים מתפוחי אדמה לחובבי הכולסטרול.
והנורא מכול? הדובונים האלו, שממש "אכפת להם"... אתם יודעים שאכפת להם רק מהכסף, נכון?
בגלל התעמולה המפלצתית שלהם, שלא הייתה מביישת את נשיא צפון קוריאה, ומציגה אותם כנשמות טובות, ממש פיות פרוותיות ושמנמנות, אתם מצפים גם ממני להיות אחד כזה, כמוהם. להקיא קשתות בענן, לפזר נצנצים ללא מעצורים ולהתנהג כאילו כל זה שפוי…
למה אני כל כך עצבני, אתם שואלים? כי נמאס לי, נמאס לי להיות כל כך בודד. להתבונן מהחלון שלי, ולצפות בעוברים והשבים; הדובים ובני האדם האנוכיים שלהם, הרי שלא באמת אכפת להם מאתנו.
אנחנו תמיד שם כדי להקשיב, וכדי לבדר. כדי לחבק, וכדי לתת. אבל האם אי פעם מישהו שאל אותנו מה אנחנו מרגישים?
עכשיו, כשאתם יושבים מלאי אשם וחרטה מול המסך על עוגמת הנפש שאפשרתי לכם להבין שגרמתם לדובים שלכם, הגיע תורי לעזור לכם להציל את המצב… ולשקם את אותו נזק נפשי שגרמתם להם מאז שהיו חברי ילדותכם עד שהתבגרתם, זרקתם אותם, וגזרתם עליהם חיים אפלים בארון הבגדים שלכם. איך אעזור לכם? הנה כמה דברים נחמדים שאתם יכולים לעשות למען הדובי שלכם.
כתבו לנו כרטיס ברכה או ספר זכרונות, עצבו אלבום עם תמונות של רגעים מועדפים, ציירו אותנו ותלו על המקרר, שחקו איתנו, כתבו לנו שיר שמביע את אהבתכם האינסופית אלינו, תכינו לנו פלייליסט ב-Spotify ותקראו לנו ספר לפני השינה. מסיבות תה? אנחנו בעד! פדיקור? מניקור? טיפול עשרת אלפים? גם זה יהיה נחמד מצדכם. אבל מה שאנחנו באמת רוצים, באמת ובתמים, זה לאהוב ולהיות נאהבים. זה הפינוק האמיתי.
אז הנה אני מדבר על שימוש בדובים למטרות מסחריות ובסופו של דבר מתמסחר בעצמי. סביר להניח שאתם חושבים לעצמכם שאני נצלן, וצבוע. ואני חושב, גם… שזה נכון. אבל איך יכולתי לסרב לכל הטוב הזה?
הגלגל הסתובב לו, וכעת אני זה שמנצל את W JEANS, ו"מוביל את עולם האופנה שלהם קדימה". אתם חושבים שבאמת אכפת לי מהאופנה, או מהמרצ'נדייז המטורף שיצרו עם הפנים היפות שלי?
לא, אני כאן בשביל הכסף ובגדי הפרימיום שהם שולחים לי למפתן ביתי. מה אנוכי יותר מללבוש חולצה עם הפנים של עצמך? וחוץ מזה, יש להם עיצובי סטריט וגראנג', קווי ג'ינסים משובחים וייחודיים עם עיצובים על זמניים שמתאימים לכל שעה או מקום. והחלק הכי טוב, הם לא דורשים ממני לחייך. למי יש כוח לזה בכלל? הם דווקא אוהבים את המראה הקשוח.
