כשהסתכלתי בפעם הראשונה על לוגו הפנדה של W JEANS, שמתי לב לפרט מעניין במיוחד… הוא "נולד" ללא עיגולים שחורים מסביב לעיניים שלו. כיאה לכותב, האנשתי אותו ותהיתי… יכול להיות שזו הסיבה שהוא כל כך כועס?
המחשבה על אותם מעגלי מסקרה מייד-אין-צ'יינה שעוצב בלעדיהם, גרמו למחשבות שלי לנדוד אל עבר המזרח הרחוק, ולהיזכר בביקור שלי בתערוכת הרטרוספקטיבה של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב לאמנות. המחשבות, ממש כאן למטה, נקודה אחר נקודה…
אמנות, מאז ומעולם, הייתה הדרך שלנו, בני האדם, לחיות מעבר לזמן ולמרחב, ובאמצעות היצירה, לראות את היקום דרך עיניו של האחר.
זה היה יכול להיות נחמד, לשחק אותה אינטלקטואל שמבין באמנות, אבל האמת היא שמעולם לא שמעתי על יאיוי קוסאמה, עד לאותה העת שבה התחיל כל הרעש בתקשורת סביב הגעת התערוכה שלה לארץ. וכשיש כזה הייפ, לרוב זה מוצדק…
כמה חיפושים בגוגל, הספיקו להצית במוחי עולמות דמיון שלמים, וכשראיתי את אותן היצירות במציאות, או אפילו אפשר לומר - התקיימתי בתוכן לרגעים - זה היה טוב אפילו יותר.
חדרי אינסוף ואינספור דלועים, כדורים מטאליים, ואיך אפשר שלא לדבר על נקודות הפולקה? אותן הנקודות ש"חסרות" לווילו, דב הפנדה והקמע הבלתי מעורער של דאבליו ג'ינס. הוא, על פי האגדה, ברח מגן החיות שבטוקיו, עיר מגוריה של קוסאמה, שאשפזה את עצמה מבחירה במוסד למתמודדי נפש.
הקישור הבלתי נמנע בין אינסוף הנקודות של יאיוי לאין הנקודות של ווילו, גרם לי לתהות: יכול להיות שזו הסיבה שהוא כל כך עצבני? אין סיכוי שהיעדר אותם עיגולים שחורים זה מה שירגיז את אותו דב פנדה אימתני. כשאני מתבונן בו, אני רואה הררים של אהבה עצמית, התגלמות אגו מסתורי שאפילו מעורר השתאות…
על מה הוא כן עצבני ככל הנראה? על בני האדם והשטויות שהם עושים. הנה כמה נקודות…
אם הייתי דב הפנדה של דאבליו ג'ינס, סביר להניח שהייתי מתלונן על הכותרת ה-So Called מדעית שהביולוגים העניקו למין שאליו הוא משתייך: פנדה ענקית. כי אם הייתי פנדה, הייתי תוהה: למה לא פנדה אגדית? נכון, אנחנו גדולות, ואוהבות לאכול ולישון, אבל זה לא שפוי בכל קנה מידה שהוא, לשלול את כל תכונותיה של חיה כה נפלאה תוך כיוון הזרקור על תכונה חיצונית אחת שלה. עם זאת, כפנדה גם לא הייתי מצפה מבני האדם ליותר מדי, הרי שהם עושים את זה מדי יום, בינם לבין עצמם. נו, איך קוראים לזה? אה, שמנופוביה.
עוד סיבות שיש לווילו לכעוס על האנושות? בני האדם, כל הזמן גודעים עוד ועוד שטחי ייעור של במבוק לצרכי תעשייה והתרחבות עירונית. הם לוקחים את האוכל של הפנדות, ובונים ממנו בתים, סירות, רהיטים, כוסות, ובקיצור - המון, המון, המון דברים מבמבוק.
אם יש משהו שהייתי רוצה לעשות ממש כמו יאיוי קוסאמה, זה לדעת לתקשר כך עם עצמי, כדי ליצור אמנות בכזה ביטחון. זה כיף לראות אמנית שהיא התגלמות האגו (הלא רעיל, כן?), ואת המסר שהיא באה להעביר לבני אדם אחרים, לשם העברת המסר, ולא מתוך תועלתנות או פיזיות.
אפשר לומר שהעולם האידיאלי שבו כלאה את עצמה יאיוי, הוא העולם הבלתי אידאלי שבו נכלאו בניגוד לרצונן הפנדות בסין. ידעתם שאין פנדות בטבע? לקחו להן את היערות, וכולן בבעלות הממשלה הסינית, נסחרות תמורת מיליוני דולרים בשנה לגני חיות ושמורות טבע ברחבי העולם.
תודות - הדס שפירא, יח"צ מוזיאון תל אביב / צילום מוזיאון תל אביב - אלעד שריג / דימויים - YAYOI KUSAMA ©